פוליטיקה על דלת השירותים

דגל חופש הביטוי שמתנופף בגאון מעל התבטאויות של דעות מגוונות בחברתנו הוא מראה שכיח. באופן מדהים כמעט, אותו הדגל מתנופף באותה מידת נחישות על פתח דלתן של דעות הפוכות, כשכל אחת בטוחה בכך שהיא היא הדעה המושתקת בחברה והיא נושאת הדגל הראויה והצודקת.

אין לי ספק שהתופעה קיימת, ולא על כך באתי להצביע, אלא על תופעה מטרידה בעיני והיא העובדה שלפעמים צד אחד אינו מוכן לשאת את העובדה שהצד שכנגד משתמש ב"נשקו שלו". אני מכוונת לתופעה בה על שלט שמצהיר דעה מסויימת יימצאו לא פעם תוספות מתריסות ומזלזלות בכתב יד (בוגדים! שמאלנים! מלשינים!...). לדעתי, התוספות הללו מעידות בלי ספק על זלזול עמוק בדעה המוצגת במודעה, ותוספות אלה לא חוסות בשום פנים בצל חופש הביטוי.

ובכן, אתחיל בכך שלדעתי ראוי שתמיד יהיה שיח, על כל הדעות והצדדים בו. אין בעיני דעות לא לגיטימיות. מה שיש בעיני, זו תרבות דיון (או כיתוב) לא לגיטימית. נראה לי שקשקוש הערה על מודעה של מישהו אחר, דומה יותר ל"תרבות" כתיבה על דלתות שירותים מאשר להבעת דעה מכובדת. אני לא רואה שום פגם בתליית שלט עם דעת נגד בדיוק ליד השלט הראשון שיביע את כל מה שעולה על לב הצופה המתנגד. עם זאת, אני רואה פגם עצום בלדחוף דעה לשלט של מישהו אחר. בעיני, הדבר שקול להתפרצות באמצע שטף דבריו של אחר, והוא מהווה חוסר תרבות דיון לשמו.

אפשר כמובן לטעון שאין שום פגם בלהתפרץ לדבריו של אחר בשם חופש הביטוי, אך, בעיני, זו הבנה שגויה וטפילית של חופש הביטוי. זוהי זכות שחובה בצידה – הזכות להשמיע, בתמורה לחובה לשמוע או לאפשר לאחרים לשמוע (לא החובה להסכים!). חלק מהחובה הוא לכבד, באמת לכבד, את הדעה הנגדית וזכותה להישמע, גם ובמיוחד אם היא שגויה (בעיני צד אחד כמובן). לדעתי, להתפרץ לשטף דיבורו של אחר ולא לאפשר לאחרים לשמוע את טענתו עד סופה שווה לקשקוש על מודעתו של אחר ומניעת אחרים לשמוע את הדעה המוצגת באופן נקי ושלם, ללא הפרעות לא מכבדות. יתרה מזו, אני חושבת שהתנהלות כזו מרדדת את דעת הנגד שמוצגת באופן כה רדוד, לא רציני ולא מתחשב.

מעל לכל, פשוט צר לי לראות.

ערה?

ביום שבת האחרון נשלחו הודעות SMS מגורם לא ידוע לאזרחי ישראל. בקצרה, בהודעות איימו עלינו בעברית קלוקלת שאם לא נעזוב את הארץ יקרו לנו דברים נוראיים.

זוהי אינה הפעם הראשונה שנעשה שימוש ב"לוחמה פסיכולוגית" מסוג זה, התופעה נראתה לראשונה בסוף שנת 2008 ותחילת שנת 2009 – תקופת מבצע 'עופרת יצוקה'. בתקופה זו נעשו ניסיונות בעברית משובשת ובאנגלית קצת יותר טובה באותה הדרך בדיוק.

השאלה הראשונה שצריכה להישאל היא האם הודעות מסוג זה באמת משרתות את המטרה שלשמה הן לכאורה נשלחו- כלומר, לזרוע טרור בליבם של אזרחי ישראל? נראה לי שלא. שגיאות הכתיב הרבות בהודעות יצרו למעשה אפקט הפוך. במקום הגברת הפחד, הפך הנושא לבדיחה והעומדים מאחוריו – מקור ללעג.

השאלה השניה שצריכה להישאל היא למה ממהרים לייחס את ההודעות המסתוריות לחמאס? באותה הכתבה עצמה (אליה הפניתי בתחילת הפוסט) כתוב שייתכן שמדובר בהאקרים פלסטינאיים שהצליחו לפרוץ למאגרים שונים ולהשיג את רשימות התפוצה. לא דובר עדיין על קשר בין המבצעים לארגון החמאס, ובזמן שבהחלט ייתכן שהם מזוהים עם הארגון לא הוכח שהם פעלו מטעמו ובהתאם למדיניות שהארגון מכתיב. נראה לי גם לא סביר שבארגון רשמי בעל משאבים רבים, אין אדם אחד שיכול לנסח SMS קצר ללא שגיאות כתיב קשות, כאשר קיים סיכוי גבוה שהודעה רהוטה יותר תשיג את מטרתה של הלוחמה הפסיכולוגית נגד עורף ישראל.

יש לציין שגם במקרים הקודמים מיהרו לייחס את ההודעות לארגון החמאס, בגלל ששם הארגון הוזכר בהן. אם אני אשלח לכם עכשיו הודעת SMS ממספר חסוי שיש צו מאסר על שמכם ואני ממשטרת ישראל האם תאמינו לי?

אני לא מתיימר לדעת מי שלח ההודעות הללו, או להגיד שזוהי אינה מטרתן האמיתית. אני כן טוען שבצורתן הנוכחית הסיכוי שהם ישיגו את מטרתן המוצהרת נמוך מאד ושהצמדתן המיידית לארגונים גדולים יותר ללא כל הוכחה מטעה מאד.

בכל מקרה, אם תשאלו את אזרחי ישראל מי אחראי לתופעה התשובה תהיה מובנת מאליה, משום שאמצעי התקשורת כבר סיפקו לנו את התשובה. זוהי דוגמה נוספת להסקת מסקנות שגויה עבור הציבור, בזמן שבמקרים רבים כשתהליך הסקת המסקנות מתבקש, הוא לא נעשה. מקרים כאלו מדגישים שוב את חשיבות הביקורתיות והטלת הספק בכל פעם שאנחנו ניגשים לחומר עיתונאי כלשהו, גם ממקורות אמינים ביותר לכאורה.

בלה ומאיר, מאיר ובלה

שבוע עבר מאז מותו של מאיר הר-ציון ועדיין לא ראיתי בשום מקום ברשת כתבה שמנסה להתמודד ברצינות עם הדמות המורכבת, והבעייתית (בלשון המעטה) שהיה. אין לי מושג אם הייתה כזאת או לא, אבל אם הייתה לא נראה שתפסה חזקה או הציתה התעוררות מסוימת בנושא. הר-ציון היה, ועודנו במותו, דמות העל של הגיבור הישראלי. קפטן אמריקה המקומי, ללא רבב כמעט.

ואני חושב על מה שאנחנו יודעים עליו, על ממציא תג המחיר ומשפרו לדרגת שלמות בשם "ההרתעה". על הלגיטימיות שהממסד נותן לו במותו, ובכך מעניק לגיטימיות לשריפת בתי הבדואים על יושביהם, לנקמות דם ורצח חפים מפשע, לעמדותיו הגזעניות שהתבטאו במעשיו ובמילותיו למשך השנים.

אי אפשר לקחת מהר-ציון את מה שהיה ללא ספק- לוחם אמיץ שהקריב את גופו ושנותיו למען הציונות. מקצועיותו בשדה הקרב גם כנראה הייתה ראויה לציון. אבל למיטב הבנתי, הוא לא הלוחם האמיץ היחידי ששירת בצה"ל. והוא דמות שראויה לחיקוי כנראה- פחות מרובם.

ואני רואה איך כל מדינת ישראל מתפלצת כשאבו מאזן מחבק מחבלים משוחררים בחזרתם לרמאללה. איזה פרטנר לשלום יש לנו כשהראיס מזדהה עם רוצחים? ומה עם ההספד המרגש של הראיס המקומי, הנשיא שמעון פרס למאיר הר-ציון? ולא, אני ממש לא אומר שהר-ציון שווה למחבלים ברמה המוסרית או המעשית. מעשיו כמובן היו שונים מאד. אבל בתור הצד ששואף פה לנאורות, גם אנחנו צריכים אולי להסתכל טוב טוב על האנשים שהמלכנו עלינו, ועל החלקים הפחות מחמיאים באישיותם ובעברם.

ואני חושב גם על בלה פרוינד, שהונצחה בשיר "בלה בליסימה". הדג נחש (בחוכמתם האינסופית) שאלו שאלה שעוד לא נענתה: מתי הקונצנזוס הישראלי יהיה מוכן לקבל גיבור, שגבורתו אינה מלחמתית ואינה צבאית, אלא מוסרית, גיבור אישה- ועוד חרדית. השאלה הזאת נראית בינתיים כמעט רטורית- עדיין לא.