יום ראשון, 23 במרץ 2014

בלה ומאיר, מאיר ובלה

שבוע עבר מאז מותו של מאיר הר-ציון ועדיין לא ראיתי בשום מקום ברשת כתבה שמנסה להתמודד ברצינות עם הדמות המורכבת, והבעייתית (בלשון המעטה) שהיה. אין לי מושג אם הייתה כזאת או לא, אבל אם הייתה לא נראה שתפסה חזקה או הציתה התעוררות מסוימת בנושא. הר-ציון היה, ועודנו במותו, דמות העל של הגיבור הישראלי. קפטן אמריקה המקומי, ללא רבב כמעט.

ואני חושב על מה שאנחנו יודעים עליו, על ממציא תג המחיר ומשפרו לדרגת שלמות בשם "ההרתעה". על הלגיטימיות שהממסד נותן לו במותו, ובכך מעניק לגיטימיות לשריפת בתי הבדואים על יושביהם, לנקמות דם ורצח חפים מפשע, לעמדותיו הגזעניות שהתבטאו במעשיו ובמילותיו למשך השנים.

אי אפשר לקחת מהר-ציון את מה שהיה ללא ספק- לוחם אמיץ שהקריב את גופו ושנותיו למען הציונות. מקצועיותו בשדה הקרב גם כנראה הייתה ראויה לציון. אבל למיטב הבנתי, הוא לא הלוחם האמיץ היחידי ששירת בצה"ל. והוא דמות שראויה לחיקוי כנראה- פחות מרובם.

ואני רואה איך כל מדינת ישראל מתפלצת כשאבו מאזן מחבק מחבלים משוחררים בחזרתם לרמאללה. איזה פרטנר לשלום יש לנו כשהראיס מזדהה עם רוצחים? ומה עם ההספד המרגש של הראיס המקומי, הנשיא שמעון פרס למאיר הר-ציון? ולא, אני ממש לא אומר שהר-ציון שווה למחבלים ברמה המוסרית או המעשית. מעשיו כמובן היו שונים מאד. אבל בתור הצד ששואף פה לנאורות, גם אנחנו צריכים אולי להסתכל טוב טוב על האנשים שהמלכנו עלינו, ועל החלקים הפחות מחמיאים באישיותם ובעברם.

ואני חושב גם על בלה פרוינד, שהונצחה בשיר "בלה בליסימה". הדג נחש (בחוכמתם האינסופית) שאלו שאלה שעוד לא נענתה: מתי הקונצנזוס הישראלי יהיה מוכן לקבל גיבור, שגבורתו אינה מלחמתית ואינה צבאית, אלא מוסרית, גיבור אישה- ועוד חרדית. השאלה הזאת נראית בינתיים כמעט רטורית- עדיין לא.

3 תגובות:

  1. אני לא רואה כיצד ההספד של פרס להר ציון מהווה ביטוי לכך "שהממסד... מעניק לגיטימיות לשריפת בתי בדואים, לנקמות דם ורצח חפים מפשע". יש כאן הכרה בתרומתו של אדם, יהיו דעותיו לא לגיטימיות ככל שיהיו, למדינת ישראל. ישנם אנשים רבים שניתן (ולדעתי, אף יש) להעריך את תרומתם לאנושות, למרות שלא הייתי רואה בהם מודלים ראויים לחיקוי ברמה המוסרית. רומן פולנסקי ו-וודי אלן (לאור ההאשמות החדשות, וגם בלעדיהן - למען השם, הבנאדם התחתן עם הבת שלו) הם הדוגמאות הראשונות שעולות בדעתי, אם כי יש רבים אחרים מתחומי החיים השונים.
    שנית, ההבדל שלא ציינת בין הר ציון לאבו מאזן, והוא החשוב באמת (באופן אישי, אני לא בטוחה שההבדל המוסרי באמת קיים) הוא שהשני עומד בראשה של הרשות הקובעת את המדיניות הפלסטינית ומייצג את העם הפלסטיני בכללותו. האנלוגיה הייתה נכונה אם הר ציון היה במעמד זהה בצד הישראלי. מעבר לכך, מדינת ישראל נותנת לאבו מאזן, כפי שנתנה לקודמו, להנות מהספק: היא מכירה במעמדו ויושבת עמו לשולחן המו"מ. לאור כך, אני לא רואה סיבה לא להכיר בפועלו של הר ציון למרות חסרונותיו הרבים.
    שלישית, אני ממש לא מסכימה שהקונצנזוס הישראלי לא מוכן לקבל גיבורים שגבורתם אינה מלחמתית. מדינת ישראל, לצערנו, הוקמה בכוח הזרוע. יותר מכך, יש רבים שיגידו שעצם המשך קיומה נובע גם הוא מכוח הזרוע, ובכל זאת החברה הישראלית לעולם לא שוכחת לפנות פינה חמה בלב לגיבורים מסוג אחר, רק תשאל את אריק איינשטיין.

    השבמחק
    תשובות
    1. אתייחס לתגובתך בנקודות:
      1. לדעתי, אמירות הנשיא פרס ("עם ישראל צריך להוריד את דגליו", לאחר שמת) הן האפיטומה של לגיטימציה למעשיו של אדם לאחר שמת, להכניס אותו עמוק עמוק ללב הקונצנזוס. מה יותר ממלכתי מזה? רומן פולנסקי ו-וודי אלן שייכים לקטגוריה אחרת לחלוטין- של גאונים שלעולם לא יהיו ולא חלמו להיות ממלכתיים. למרות שתרומתם לאנושות מוכרת בהחלט, זרקור לא קטן מכוון גם לצדדים הפחות מחמיאים שלהם.
      2. ההקבלה שעשיתי היא בין אבו מאזן לפרס, ולא בין אבו מאזן להר ציון.
      3. אני רק חצי מסכים איתך, כי "גיבור תרבותי" (=זמר פופולרי מאד, כלומר בעיקר יצירותיו הביאוהו למעמדו) זה לא אותו דבר כמו גיבור פוליטי/ערכי. אני חושב יותר במונחים של רוזה פארקס. וגם את חושבת שזו סמנטיקה: למרות ההשפעה הגדולה של אריק על הישראלים והישראליות, על כל אריק אחד, שהוא לדעתי גם יחיד סגולה בנוף הישראלי, יש 10 גיבורים צבאיים לפחות.

      מחק
  2. לא יודע מה זה "קבלת הממסד" אבל על בלה פרוינד שמעתי מספר פעמים בחיי, כולל במסגרות ממסדיות (בית ספר) ואילו את מאיר הר ציון הכרתי רק במותו.

    השבמחק